איגור לויט, כוכב המוזיקה הקלאסית בהופעות מהסלון
הפסנתרן מספר לג'ון ורטהיים על הצורך להופיע בפני קהל בזמן מגפת הקורונה, על אנטישמיות ועל איך אומן הראפ EMINEM עזר לו להבין את בטהובן.
כאשר הפסנתרן הגרמני, איגור לויט נבחר להופיע כסולן בטקס פרס נובל בחודש שעבר, היה זה עוד רגע של חסד בקריירה מלאת פרסים וכבוד. כמועמד לפרס הגראמי בהמשך החודש, לויט בן ה-33 נמנה כבר בין הכוכבים המבריקים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית. אבל לאחרונה, בעקבות המגיפה שהשתיקה כל כך הרבה מהמוזיקה, לויט החל להופיע מסלון ביתו בברלין, בעיקר בטוויטר. בזמן הופעותיו הביתיות בפני קהל חדש, הוא הגיע למסקנה: מוזיקה אינה מותרות, אלא הכרח חיים.
איגור לויט, אם לערבב ז'אנרים מוזיקליים, הוא כוכב רוק. הנה הוא באולם הרויאל אלברט הול בלונדון, בפתיחה של "הפרומס" 2017, אחד הפסטיבלים הוותיקים והמבוקשים ביותר בלוח הקונצרטים. ביקורת אופיינית, תיארה את ביצועיו כ"לוהטים", "קסומים" ו"אלגנטיים". ניתן לראות איך לויט ממש "מתכרבל" על הכלי שלו. בניגוד לדרישה של כל מורה לפסנתר לתנוחת ישיבה מושלמת, זה כמעט כאילו לויט הופך פיזית לחלק מהמוזיקה שהוא מעלה באוב.
ג'ון ורטהיים : לפעמים אנחנו חושבים על מוזיקאים כמי שהבידוד אינו מפריע להם. הם יכולים להיות מנותקים. יש לי הרגשה שאתה זקוק לקשר הזה עם הקהל.
איגור לויט: לא יכולתי לחיות בלי זה. מאז הילדות שלי אכפת לי מאנשים. תמיד.
אפילו באולם קונצרטים עצום ומכובד, איגור לויט מצליח ליצור אינטימיות עם הקהל שלו.
ואז במרץ, המגפה הכתה. ההופעות שתוכננו, בוטלו, והאינטימיות התאדתה.
ג'ון ורטהיים: במובנים רבים, הסגר הפך את עולמך.
איגור לויט: זה אסון –
ג'ון ורטהיים: טכנאים ותאורה.
איגור לויט: אסון. סוכנים, מנהלים.
ג'ון ורטהיים: ומה קורה?
איגור לויט: הם מאבדים הכל מיום ליום. ההפסד הוא ב-100%. זה אסון מוחלט.
זה היה יכול להיות אסון עבור לויט, היפסטר, שלפתע קורקע לביתו בברלין.
איגור לויט: אני לא יכול פשוט לעשות מוזיקה לעצמי. זה פשוט לא הדרך בה אני פועל, אני לא יכול, מבחינה רגשית. אז, היה לי את הרעיון הזה להביא את אחת הדרכים הקלאסיות ביותר של עשיית מוסיקה, שהוא קונצרט הבית, ולנסות להביא אותו למאה ה -21. אז איך אני עושה את זה? אני מזמין את האנשים לסלון שלי בדרך היחידה האפשרית, שהיא דרך המדיה החברתית.
ראשית, הוא צייץ הזמנה לחסידיו.
לאחר מכן, הוא מיהר לקנות חצובה זולה למצלמה, הציב את מכשיר האיפון שלו, למד איך לשדר חי בטוויטר, ואז – – שואו-טיים.
קונצרט הבית הראשון משך קהל וירטואלי של 350,000 איש.
ג'ון ורטהיים: נשמע די משחרר.
איגור לויט: זה שינה אותי לחלוטין, את מי שאני ואיך שאני רואה את העולם.
ג'ון ורטהיים: זה נראה כמשהו שעשוי לשנות באופן דרמטי את הגבולות בין המופיע לקהל.
איגור לויט: זה – כן, זה היה רק אני, אין אולם, אין שאלה של אקוסטיקה, אין בחינה של הכלי, אין שאלות על, אתה יודע, תוכניות מודפסות מראש, שום דבר. בלי מגבלות, רק אני והאנשים.
היה לו את הרפרטואר הקלאסי שלו, אבל הוא הוסיף מוזיקת נשמה, ג'אז ורוק.
במשך 52 לילות רצופים של הופעות חיות, העוקבים שלו הצטרפו מכל רחבי העולם, מבלי להיות מוטרדים מהצליל הקטן של הפסנתר שלו, כשהוא יצא מכיוון.
הם המשיכו לצפות והוא המשיך לנגן.
איגור לויט: בגלל המגפה. וכך, מה שבדרך כלל נחשב לנכון הפך ללא נכון, וזה לא שינה. כי רק העובדה שיש מוזיקה, לא משנה איך זה נשמע. עצם העובדה שהיה איזשהו "ביחד", זה לבדו הספיק לאנשים כדי להרגיש טוב יותר. זה הספיק לי כדי להרגיש טוב יותר.
כל כך הרבה יותר טוב, שהפרויקט הבא שלו היה פחות אתגר לכישרונו המוזיקלי מאשר לסיבולת המוזיקלית שלו. ה"Vexations" הוא לא בדיוק מושך קהל.
איגור לויט: ה"Vexations" הוא מאוד מוזר, חריג, סוג של קטע לא מוזיקלי. אין בו ממש הגיון. מתחיל ביד אחת לבד, ואז אתה מנגן וריאציה מוזרה, ואז אתה מנגן את אותו הדבר שוב. יד אחת לבד, ואז אתה מנגן וריאציה אחרת.
המלחין הסוריאליסטי הצרפתי אריק סאטי התכוון שיצירה זו תנוגן 840 פעמים. החזרה יכולה להיות כמעט מהפנטת, היא ידועה כגורמת לנגנים להזות – אחד התלונן שראה חרקים זוחלים בין המפתחות. לויט ניגן את היצירה הזו במשך 16 שעות רצופות.
ג'ון ורטהיים: איגור, זה נשמע כמו עינוי, לא כמו מוזיקה.
איגור לויט: ובכן… "Vexations", נכון? (צוחק) תמו טיעוניי. אז חשבתי וואו, זו התאמה מושלמת לזמן הזה.
איגור לויט: יכולתי להתמקד בהופעה הזאת על המצב הנפשי והמנטלי של העולם שלי, של עולם ההופעות חסר התקווה, בלבול, ולתת, כמו, צעקה שקטה, כמו סוף החלק השלישי של "הסנדק".
ג'ון ורטהיים: שרדת?
איגור לויט: לא רק ששרדתי, הייתי מסטול כמו קוף לאחר מכן. אני מתכוון, שאני… פשוט עפתי.
הקריירה של לויט נסקה מוקדם, כשניגן את סונטה מס' 2 של בטהובן, וזכה בפרס רובינשטיין היוקרתי כנער. הוא נולד בניז'ני נובגורוד, רוסיה, שם ניגן את הקונצרט הראשון שלו עם תזמורת מלאה כשהיה בן 8, הוא ומשפחתו עברו לגרמניה כפליטים יהודים. אמו הייתה מורה לפסנתר, אך שידכה את בנה המוכשר עם מורה משימתי שדרש מלויט להתאמן על אותה סונטה מס' 2 של בטהובן, במשך שנים. לויט מספר שהיה נער כועס ואומלל, שפלרטט עם המחשבה להפסיק לנגן בפסנתר.
איגור לויט: הייתי ילד בן 15. אתה יודע, רציתי לעשות כל מיני דברים, אבל לא לנגן את אותה היצירה שוב ושוב ושוב.
אז איך ילד פלא שנשחק מחזיר לעצמו את הקסם? חשיפה לזמר הראפ אמינם והסינגל שלו "כמו שאני".
איגור לויט: אני מי שאני. וזה מה שאני עושה. וזה פשוט אני, תתמודדו… ותפתרו את זה עבור עצמכם. אז הקשבתי לשיר הזה ללא הפסקה עם הווקמן שלי, זה היה כמו בלופ, האינרציה של המקצב, האינרציה של המילים. זה כל כך… בטהובן, אתה יודע, באופן מסוים.
ג'ון ורטהיים: סלים שיידי עוזר לך…
איגור לויט: סלים שיידי…
ג'ון ורטהיים: להבין את בטהובן?
איגור לויט: להבין את עצמי, כן.
ג'ון ורטהיים: בטהובן ללא ספק חשוב לך מאוד. אמרת שהוא סביבך, שהוא קיים כמעט בכל מה שאתה עושה.
איגור לויט: בדרך מוזרה, המוזיקה של בטהובן היא האזור הבטוח שלי. זו מוזיקה שמעניקה לי, מה שנותן לקהל תחושה של ההשתתפות. בשלב מסוים, אתה מקבל את ההרגשה הזאת של "אה, זה עליי. זה קשור אליי" כאילו אתה יודע.
איגור לויט: נכון.
ג'ון ורטהיים: כך אתה מרגיש?
איגור לויט: התחושה הזו של SOS, הצילו, מה קורה כאן. גם עבורי כנגן וגם עבור המאזין. אז, אני לא מנסה להסביר לך משהו. אני רוצה לעודד אותך להבין. כל מה שאתה מרגיש, זה – זה אתה. זו המוזיקה שלך. זו היצירה שלך. וכך, המוזיקה של בטהובן יוצרת את הקשר הזה בין הנגן, המוזיקה והקהל. המשולש הזה מאוד אינטנסיבי.
ג'ון ורטהיים: ובכל זאת, יכולת לנגן יצירה אחרת עם אותו המשולש ועם מגוון רגשות שונה לחלוטין…
איגור לויט: אני לגמרי יכול, אתה יודע, כל דבר, אתה יודע…
ג'ון ורטהיים: מה לגבי עצב?
איגור לויט: ובכן, זה נושא רחב. אני מתכוון, איזה סוג של עצב?
ג'ון ורטהיים: נגיד, עצב של אבלות?
בחלק של העולם שיודע משהו על גאונות מוזיקלית, לויט יכול להישאב על ידי מלחין שנולד לפני 250 שנה; אבל הוא גם תוצר מובהק של ההווה. לויט אינו נוהג, אבל בין הסגרים באוקטובר, רכבתי אתו על אחד מזוגות האופניים הרבים שלו.
ג'ון ורטהיים: מתי הרגשת גרמני? הגעת לכאן כשהיית בן 8. מיד?
איגור לויט: מתי הרגשתי כמו גרמני?
ג'ון ורטהיים: אני לא יודע, מתי הרגשת-
איגור לויט: הו וואו, זה – זה, מר ורטהיים, זו שאלה גרמנית מאוד.
לויט לוקח את האזרחות שלו ברצינות. במחאה על הרס היער הזה בחודש שעבר, לויט הצטרף וניגן לאות הזדהות – הסביבה היא אחת מהמטרות הרבות שלו. הוא נחוש בדעתו, כפי שהוא מנסח זאת, לא להיות הבחור שפשוט נוקש על מקשי הפסנתר.
כאשר ניאו-נאצי ביצע פיגוע קטלני מחוץ לבית כנסת בעיר האלי הגרמנית, ב-2019, השתמש לויט בהופעתו בטקס פרסי המוזיקה היוקרתי ביותר בגרמניה, כדי להתבטא נגד הקיצוניות הימנית והאנטישמיות.
נאמר ללויט בפניו שאין לו זכות להיות בגרמניה. באופן מדאיג יותר, לפני הקורונה, הוא קיבל איומים על חייו ברשת, מה שאילץ אותו לעלות לבמה תחת שמירה משטרתית חמושה. האקטיביות הפוליטית שלו עוררה התקפות במספר חזיתות.
ג'ון ורטהיים: כיהודי היית אאוטסיידר…
איגור לויט: נכון. "אני אמצא אותך באותו יום בוויסבאדן ואהרוג אותך בזמן שאתה על הבמה." שניהם לוקחים חמק ומנסים למחוק אותך מ… אחד מהם מבחינה אינטלקטואלית, השני פיזית.
כ"חנון" של המוזיקה הקלאסית, הוא אינו רגיל לאיומי מוות ושיחות על מחיקה. אבל מצד שני, איגור לויט הוא אישיות יחידה במינה. ובימים בהם מדד COVID מרקיע שחקים ותאריכי הקונצרטים מדללים – הוא ממשיך לנגן. במינכן, תפסנו אותו להופעה נדירה שלא בוטלה. לא היה זמזום של ציפייה בלובי, לא הפקדת מעילים הומה, והקהל: הוא הוגבל ל-50 איש בלבד.
מוצרט היה בתפריט. אפריון של תווים, מדויקים, מילא את האוויר, מידה של נחמה בזמנים של חוסר ודאות.
הופק על ידי מיכאל ה. גבשון. מפיקה שותפה, אליזבת גרמינו. עריכה – דניאל ג'יי גלוקסמן.
© 2021 CBS אינטראקטיב בע"מ כל הזכויות שמורות
© 2021 CBS Interactive Inc. All Rights Reserved.
