(28 בינואר 1887 – 20 בדצמבר 1982)
מאמר זה, מאת הרולד ס. שנברג (ניו-יורק טיימס), פורסם במקור באפריל 1986, בתכניה של התחרות הבינלאומית החמישית לפסנתר על שם ארתור רובינשטיין.
יותר מכל הפסנתרנים, ולמעשה יותר מכל מוסיקאי אחר בחמישים השנים האחרונות, ייצג ארתור רובינשטיין בחייו ובמוסיקה שלו שמחת חיים מיוחדת במינה. זו לבדה יכולה הייתה לייחד אותו בדור המוסיקלי הרציני שלנו, בו קיימת מידה רבה של מיומנות, ואילו הקסם והפיוט – מעטים.
ארתור רובינשטיין היה מסוגל להעניק אושר בנגינתו. הוא אהב את הפסנתר, אהב את המוסיקה שניגן, ותמיד ידע להקסים קהל מכל קצווי תבל בזכות אישיות יוצאת הדופן, אשר המאה העשרים לא ראתה רבות כמותה. הקסם הזה נעזר ונתמך, כמובן, במוח מוסיקלי מעולה ובטכניקת אצבעות מרשימה. רובינשטיין הפיק מן הכלי צליל מלא, זך ושמימי, ושליטתו הטכנית ברפרטואר שניגן הייתה מוחלטת. תכונה זו הייתה נכונה, למרבה הפרדוקס, אפילו במקרים בהם השמיט תווים או "מרח" מעברים פה ושם. הרי היה ברור, כי אירוע מרושל כזה אינו תוצאה של חוסר יכולת טבעית, אלא של זלזול בקפדנות.
הוא היה בעל תעוזה והרפתקן, ואם אירע שלאורך המסלול נפגע תו זה או אחר, לא הייתה לכך חשיבות. הוא היה טבעי, הוא נולד לנגן בפסנתר. וכאשר נמצא על בימת הקונצרטים, נראה היה כאילו הפסנתר עצמו היה חלק מגופו. המוסיקאי והכלי היו לאחד.
באופן טבעי, היה על רובינשטיין להתפתח כפסנתרן רומנטי. אחרי ככלות הכל הוא נולד ב-1887, העידן בו החלו גדולי תלמידיהם של ליסט ולשטיצקי לכבוש את העולם, ומובן שרובינשטיין נטל כמה מסממניה החיצוניים של התקופה. אצל הרומנטיקנים, הייתה לצליל אסתטיקה משלו, ואכן לצליל של רובינשטיין לא היו מתחרים, כל ימי חייו. אך הוא לא היה פסנתרן רומנטי דוגמת איגנץ פדרבסקי או ולאדימיר דה-פחמן. לפי אמות המידה המודרניות, ניתן היה להגדיר שני אמנים אלה כחריגים ומסוגננים, הרודים בקצב ובתווים. לא רובינשטיין. הוא אימץ את הטוב שברומנטיקה, אך לא נטה להגזמותיה.
הנה כי כן, בעוד שנגינתו הייתה זמרתית במיטב המסורת הרומנטית, הרי שמבחינה שכלית היה רובינשטיין בן המאה שלנו באופן מובהק. הוא ידע כיצד להגיב לצורניות של יצירה, כיצד לצרף משפטים מוסיקליים זה לזה באופן הגיוני וכיצד לחתור אל השיא האחד והבלתי נמנע. הוא היה פסנתרן גדול ובעל הבחנה דקה. שום פרט לא היה פעוט מכדי לשחק תפקיד בתפיסה כללית. כמו כן היה גם אחד הפסנתרנים הפחות עצבניים של זמנו. התחכומים המעוותים של רבים מן הפסנתרנים, או הפנימיות המחטטת בנשמה שלהם, או אנוכיותם של אחרים – כל אלה לא נוצרו עבורו. רובינשטיין ניגן כל יצירה באופן טבעי, בריא ומשוחרר, בתנופה, בצבע ובלהט. כאשר ניגן, נשמע הכל טבעי והגיוני.
כל חייו היה רובינשטיין פסנתרן ידוע, אך בשנות השלושים הוא הפך לכוכב בינלאומי. פעמים רבות אמר כי רק אז החל לעבוד ולהתאמן במלוא המרץ. לדבריו- עד אז סמך על כישרונו הטבעי. כך לפחות סיפר. אך נראה שאין זה הסיפור השלם, או הסיפור האמיתי. למרות טענתו של רובינשטיין כי לא התיישב בדעתו עד ששב לארצות הברית ב-1937, תקליטיו מאמצע שנות העשרים מגלים תמונה שונה לחלוטין. הקלטות כמו הרפסודיה העשירית של ליסט, או "נאבארה" של אלבניז, מפגינות את שליטתו המדהימה, הססגונית, המרהיבה והיפה, שאין כדוגמתה בשירתיות הקו המוסיקלי. למען האמת, יתכן שמעולם לא ניגן טוב יותר.
מה שקרה באמת, הוא, שבבגרותו הצעירה מצא עצמו לפתע במקום הנכון, כאשר שני גיבורי הפסנתר בתקופה ההיא- יוסף הופמן וסרגיי רחמנינוב, הגיעו לקץ הקריירה שלהם. הדור הבא של הפסנתרנים – היורשים, היה מורכב בעיקרו מפסנתרנים-נקשנים, רובם ככולם לא מעניינים במיוחד. (היו כמובן גם יוצאים מן הכלל, כמו בנו מוייסיביץ' ו- ולאדימיר הורוביץ, שהיו פסנתרנים גדולים לפי כל אמות מידה). הקהל חיפש לו גיבור רומנטי חדש ורובינשטיין ענה על כל הציפיות. הוא היה פולני, ולכן רומנטי וקסום. הוא היה בעל כריזמה מדהימה. את בואו לארה"ב הקדימה סידרת הקלטותיו המצוינת – הקונצ'רטו ב- סי במול מינור של צ'ייקובסקי ויצירות שונות מאת שופן. כל אלה עוררו עניין רב.
לפתע גילה רובינשטיין שהוא מבוקש מאוד. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הפך לאחד משני הפסנתרנים הפופולאריים ביותר בעיני הקהל. השני היה ולאדימיר הורוביץ, אך זה האחרון היה בלתי צפוי, נתון למצבי רוח מתחלפים, ונהג להיעלם מעיני הציבור לפרקי זמן ארוכים, ששיאם היה בהפסקה בת תריסר השנים שכפה על עצמו (מ-1953 עד 1965), ואשר במהלכה לא הופיע כלל בפני הקהל. אצל רובינשטיין לא קרה דבר כזה מעולם.
רובינשטיין אמר לכותב שורות אלה ב-1964, "על הבמה אני הרפתקן. בעשייה אמיתית של מוסיקה, חובה עליך להעז. הצעירים האלה זהירים מדי. הם שולפים את המוסיקה מכיסם ולא מתוך לבם וידיעתם במלאכת הדוושה או הפקת הצליל דלה ביותר". הערתו של רובינשטיין על "הנגינה היוצאת מן הלב" אופיינית לו מאד. הוא ניגן תמיד מן הלב. המוסיקה לא הייתה, לדידו, אלא ביטוי של רגש.
במשך שנות חייו הארוכות צפה במעבר שחל בפרשנות המוסיקלית. מן הרומנטיזם, דרך הנקשנות של ברטוק ופרוקופייב, ואחר כך אל הריאליזם שבישר הזרם האנטי- רומנטי שהנחה פסנתרנים צעירים להתייחסות לתו הכתוב בלבד ולשמירת ריחוק מן המוסיקה.
רובינשטיין לא אהב את מה ששמע. הוא הבין, כדרך האמנים הגדולים, שלמוסיקה אין משמעות בלא רוח החיים שיפיח בה פסנתרן רב דמיון וחן. הוא ידע שמתפקידו של הפסנתרן לתרגם את דבר המלחין על פי רוחו שלו, שאם לא כן, גם רובוט מסוגל לבצע את המלאכה.
לקראת סוף חייו העניק רובינשטיין את שמו לתחרות לפסנתר בתל-אביב וזו נקראה על-שמו.
אולי דוגמת חייו וההקלטות הרבות שהותיר, ימריצו אמנים צעירים הנוטלים חלק בתחרות , לגלות שיש במוסיקה יותר מאשר נגינה מדויקת של התווים, ויגרמו להם לבצע מוסיקה בגדלות-רוח ובעומק מחשבה, שיש בהם לא רק העתק של התווים אלא גם התרוממות הנפש.
