ראיון עם עדית צבי, המנהלת האמנותית הפורשת של עמותת ארתור רובינשטיין הבינלאומית
ראיינה- מאשה חיניץ
עדית, נתחיל מהסוף ונסביר את הסיבה לראיון הזה: בחודש מאי האחרון פרשת מתפקידך כמנהלת אמנותית של תחרות רובינשטיין לפסנתר, לאחר 17 שנים בתפקיד. איך את מרגישה? הקלה? חרטה? צער על החלטתך לעזוב?
לא הקלה ולא חרטה! אני מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון.
עבדתי בעמותה הבינלאומית ע"ש ארתור רובינשטיין במשך 20 שנה. שלוש שנים בטרם התמניתי לתפקיד הניהול כיהנתי כסגניתו ויד ימינו של מי שהקים את העמותה וניהל אותה שנים רבות- יעקב ביסטריצקי.
את מועד פרישתי תכננתי זמן רב מראש, הרבה לפני שפרצה המגיפה. בגלל צירוף המקרים חשוב לי להדגיש שאין קשר בין פרישתי לבין הקורונה ולא ברחתי מאחריות מפחד המגיפה או הקשיים.
כשנה לפני מועד התחרות המקורי, כבר הודעתי שהתחרות ה- 16 תהיה האחרונה בניהולי.
התחרות הייתה אמורה להתקיים בדיוק כאשר מלאו לי 75, וכאשר אני סוגרת 20 שנת עבודה בעמותה. הגיע הזמן לצאת מהמעגל. תמיד האמנתי שאין זה בריא או יעיל לדבוק בתפקיד ניהולי זמן רב מדי. בסופו של דבר, היצמדות לתפקיד תזיק למנהל עצמו, לסביבת עבודתו ולאנשים שעליהם הוא משפיע.
בשנות השמונים הקמתי את פסטיבל המוזיקה הקאמרית בגליל העליון, אותו ניהלתי במשך עשר שנים. הרגשתי אז שהפסטיבל הוא עוד ילד שילדתי. אבל גם שם שאלתי את עצמי כל שנה "האם לא הגיע הזמן לעזוב?" וכשהגעתי לשנת העשור, הרגשתי שזה זמן טוב לסגירת המעגל, ועזבתי.
אחר כך התמניתי לתפקיד מנכ"ל התזמורת הקאמרית הישראלית, ואחרי חמש שנים אמרתי לעצמי, "מספיק, הגיע הזמן לפנות מקום לאחרים."
מאז ומתמיד חשבתי ובטחתי בהרגשה שלכל תפקיד יש התחלה וסוף, ושחייבים לצאת בזמן.
התחרות שהייתה אמורה להתקיים במאי 2020 אמורה הייתה להיות התחנה האחרונה שלי, בניהולי.
20 שנה ברובינשטיין, 5 שנים בתזמורת וכמעט 40 שנה בתפקיד עורכת תכוניות מוזיקה ב"קול ישראל" הפכו לסימבולים.
השתמשתי בהם בתור צירוף מקרים נפלא וסיבה מצוינת להודיע להנהלת העמותה על תוכניתי לפרוש בסוף התחרות, ולהתפנות לחיים אחרים, פחות אינטנסיביים, להיפרד מתפקידי ניהול ולשוב לעשיית מוזיקה בדרך זו או אחרת.
רצה הגורל וסופת הקורונה שיבשה את תוכניותיי, ולא יכולתי להשלים את התחרות ה- 16 שלא התקיימה במועד המתוכנן.
זה מביא אותי לשאלה: מה את מתכוונת לעשות עכשיו?
הרבה דברים. אמשיך ללמד בבית הספר למוזיקה בוכמן – מהטה, אוניברסיטת תל אביב . אני מאד אוהבת את שני הקורסים שבאחריותי- בימת ביצוע ומוזיקה קאמרית ונהנית להתבשם מהרוח הצעירה. אני משתדלת לעסוק בפעילות גופנית לפחות ארבע פעמים בשבוע, נרשמתי לקורס כתיבה יוצרת ואני נהנית מהזכות שנפלה בידי שלא למהר לשום מקום.
היו לי עוד כמה תוכניות אבל במקומן אני משתבללת בביתי (קבוצת סיכון) ומתקשה לממש תוכניות. מי יודע לאן כולנו נגיע….. מעט מאד מתוכניותיי לתקופת "אחרי הפרישה" זכו למימוש. מאותו רגע בסוף אפריל, שבו היה ברור שהתחרות תידחה, ועד עצם היום הזה, אני חיה מיום ליום ומתקשה לתכנן משהו.
עם זאת, הכנתם וארגנתם "פסטיבל פסנתרים" וירטואלי בזמן קצר ביותר והוא התקיים בדיוק בתאריכים שבהם הייתה אמורה להתקיים התחרות ה -16 ע"ש ארתור רובינשטיין. אני חייבת לומר שנדהמתי איך הספקת לעשות את זה.
זה פשוט מאוד: כשהבנתי שהמבצעים לא יוכלו להגיע, ישבתי, חשבתי, ו…. הסתערתי על הטלפונים ….
זה לא ההסבר המפורט ביותר. איך הצלחת לשכנע כל כך הרבה אנשים לשתף פעולה – מוזיקאים, חתני פרס, האוניברסיטה שסיפקה את האולם?
הצלחתי לשכנע בזכות עוצמת הרצון והשכנוע שיש לעשות משהו, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהקורונה תעבור. כמעט כל מי שהתייעצתי אתו הסכים אתי, כולל חתני פרסים שלנו בתחרויות העבר. הרגשתי גם חובה מוסרית לעמיתיי לעבודה: בשום אופן לא רציתי לשלוח אותם לחופשה ללא תשלום, כפי שרבים מיהרו לעשות מיד עם הסגר הראשון, דבר שעליו התרעמתי כי נוצר בי הרושם שאנשים נשלחו לבתיהם בניסיון להיפטר מהם, מבלי לחשוב לאיזה כדור שלג זה יגרום. למה הפוליטיקה הזו? איך אתה יכול להתייחס לעובדים שלך ככה? לא יכולתי לאפשר זאת ביחס לעובדים שהיו לצידי.
איש לא ידע אז מה יקרה, כמה זמן זה יימשך והיכן נמצא את הכסף למשכורות. בעצם- לא הייתה אז עבודה, אז המצאתי אותה.
איך זה קרה?
כפי שכבר אמרתי- התחלתי לחשוב על רעיונות, ולילה אחד ראיתי בטלוויזיה הופעה בשידור חי ממועדון זאפה: אולם ריק ומבצע יחיד על הבמה, שר לחלל הריק וללא מחיאות כפיים כמובן.
בבוקר התקשרתי למומחה ההקלטות שלנו. ביקשתי לדעת אם נוכל להפוך את התחרות כולה בתאריכים הנקובים לתחרות וירטואלית. משהתברר שהמשימה בלתי אפשרית מסיבות טכניות וארגוניות הדורשות כסף רב וזמן התארגנות (האזנה למתמודדים ממקומות שונים, פסנתרי כנף זהים, אקוסטיקה דומה, צוותי צלמים ובמאים במדינות שונות – זה היה מעבר לכוחנו), אבל כן היה בכוחנו לארגן קונצרטים של מוזיקה קלאסית. הרי תחרות רובינשטיין יכולה ליישם רעיונות לא פחות טוב מזאפה. תחילה אפילו חשבתי לבדוק אפשרות שאנו נשדר מזאפה, אך מהר מאד שיניתי דעתי ופניתי לשני אולמות: אולם הקונסרבטוריון בתל אביב ואולם קלרמונט באוניברסיטת תל-אביב, הפור נפל על קלרמונט, ויחד עם ראש הבית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה, פרופ' תומר לב, בחרנו בפסנתרנים ישראלים – חתני פרסים בתחרויות ישראליות שונות לפסנתר, ואלה הופיעו בהתנדבות במסגרתARVP – Arthur Rubinstein Virtual Piano fest, לצד חתני פרסים שלנו לשעבר, שופטים ומלחינים שכתבו יצירות לתחרות. עם כולם שוחחתי על התוכנית, ועל כל הפרטים הטכניים ויחד – אני ועמיתיי מהמשרד, וכן מנהל התחרות הנוכחי שבא במקומי – אריאל כהן – כולנו עבדנו סביב השעון בכדי להספיק להשיק את הפסטיבל הווירטואלי הזה עם שידורים חיים בדיוק בתאריכים שבהם אמורה הייתה להתקיים התחרות ה -16.
בין האמנים הבוגרים שהופיעו בפסטיבל הוירטואלי היו הפסנתרן בוריס גילטבורג, המתגורר כיום בהולנד, רומן רבינוביץ' המתגורר בקנדה, ירון קולברג בקליבלנד, סשה קורסנטיה בארה"ב, כולם שיתפו פעולה והופיעו בהתנדבות. לצד נגינתם הוספנו מספר הקלטות מתחרויות קודמות, בהם דניל טריפונוב ואלכסנדר גבריליוק, אינטרמצו עם אריק- תכנית הטלוויזיה של אריה ורדי – יו"ר חבר השופטים. קיימנו דיון על מוזיקה עכשווית ועל יצירות המלחינים הישראלים שנבחרו כיצירות חובה בתחרות, בהשתתפות המלחינים יוסף ברדנאשווילי, משה זורמן, עודד זהבי, הפסנתרניות עופרה יצחקי ומיכל טל. וקינחנו בשלושת הזוכים בתחרות האחרונה – שמון נהרינג, דניאל צ'ובאנו, שרה דנשפור והתזמורת הפילהרמונית הישראלית.
והצלחתם! אלפי אנשים צפו באינטרנט בפסטיבל הווירטואלי הזה בתאריכים 5 – 21 במאי, 2020.
ההקלטות נמצאות בערוץ היו טיוב של תחרות רובינשטיין, https://www.youtube.com/user/AthurRubinstein
ניתן להאזין להן שוב, הגישה להקלטות היא בחינם, אמנם אין תחליף להופעה חיה. אבל חייבים להתרגל לחיות במציאות חדשה.
אנו ממשיכים לתכנן תוכניות, למרות כל מה שקורה, למרות חוסר היציבות וחוסר הוודאות מה יקרה בהמשך.
ילדים נולדים בכל מקרה וכל הזמן, והם עדיין לומדים וימשיכו ללמוד מוזיקה. ויהיו קונצרטים ותהיה תרבות.
אחד מתחומי הפעילות שלך הוא הוראה. הרעיון של שופטים צעירים "אלטרנטיביים" גם הוא שלך, כמו גם תחרות הבת ע"ש ארתור רובינשטיין בסין – תחרות הפסנתרנים הצעירים, שהושקה בשנת 2016 בבייג'ין: התחרות הראשונה על-שם ארתור רובינשטיין לפסנתרנים מתחת לגיל 18 מחוץ לישראל.
בסופו של דבר, כל התחרויות מאורגנות במטרה לאפשר לפסנתרנים צעירים להופיע בכל רחבי העולם. אני חייבת להוסיף ולציין שהיחס האישי שלי לתחרויות אינו חד משמעי. אני מאמינה כי קודם כל צריך ללמוד מוזיקה מבלי להתכוונן לקריירה, אלא כדרך לפיתוח תרבות כללית, לעצמנו. אני מקווה שהדור שיצמח אחרי הנכדים שלי, יחזור ויגדל מאזינים למוזיקה קלאסית. בינתיים הדור הצעיר כמעט שאינו מקשיב למוזיקה קלאסית, כמעט ולא הולך לקונצרטים או שומע מוזיקה בבית הספר. הבנות שלי, שגדלו בתנאים לא פשוטים, הלכו לקונצרטים לצעירים בתדירות גבוהה יותר מאשר נכדי. אני לא מדברת עכשיו על ילדים בעלי כשרון ויכולת יוצאת דופן, ולא על כאלה שהוריהם דוחפים את ילדיהם המוכשרים, אלא על העובדה שמוזיקה צריכה להיות נגישה לכולם, כולם צריכים ללמוד אותה, להקשיב וללמוד להקשיב.
עכשיו בבתי הספר בישראל אין שיעורי מוזיקה, אין שיעורי ציור, ואין שיעורי אמנות בכלל. לפני שנים רבות, כשהייתי מנכ"ל התזמורת הקאמרית הישראלית, השתתפתי בכנס של מוסדות תרבות ישראליים. כמה נציגי ממשלה ומוסדות תרבות שונים היו על הבמה וקהל של מנהלי גופים אמנותיים ישב באולם. כשהקהל התבקש להביע דעתו, כולם ביקשו תקציבים עבור התיאטרונים והתזמורות שלהם, ואילו אני, אפילו שהייתי מנהלת תזמורת דלת אמצעים, ביקשתי כסף לארגון שיעורי מוזיקה, ציור ותרבות לילדים בגנים ובבתי ספר יסודיים.
ברור לי שכאשר הם יגדלו, אם יש להם עניין בתחומים אלה, הם ימשיכו. אבל העיקר שהם יידעו על קיומם של תחומים כאלה. ואם מישהו ירצה לנגן בכינור, הוא לא יתבייש לעשות זאת בזמן שחבריו משחקים בכדורגל.
אמנות, מוזיקה, ציור, ריקוד, ריתמיקה, כל אלה חייבים להפוך לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך, כמו אנגלית, מתמטיקה ותנ"ך. ברור שחלק מההורים משלמים למחנכים פרטיים שעושים עבודה נהדרת, אבל זה לא החלום שלי. אני מודעת לכך שיש הרבה נגנים בעולם, שלמידה דורשת זמן וכסף ובאה תמיד על חשבון משהו אחר. דווקא משום כך, יש למצוא את האיזון הנכון, שאותו מצאו בכמה בתי ספר בחו"ל: יש בהם תזמורות והרכבים והמוזיקה היא חלק אינטגרלי ממערכת הלימודים.
לצערי למקבלי ההחלטות שלנו אין זמן להתעסק בכך. הם לא מצליחים או לא רוצים, או חושבים שאין זה מספיק חשוב להתמודד עם זה.
תראו מה קורה עכשיו, בעיצומה של מגפת הקורונה: ההפגנות רבות ומתרבות, מטרתן היא שמירה על כבוד האדם ועל יושרתו, ואילו המילים "תרבות" ו"אמנות" כמעט ואינן נשמעות בשום פורום. כאילו האמנות נשכחה לחלוטין!
האם יש פתרון ריאלי ברור ואמיתי לבעיות אלה?
אם היו לי פתרונות פשוטים ומיידיים, הייתי מציעה אותם. אני יודעת רק שכל זה היה צריך להתחיל להיעשות מזמן, וכל עוד הממשלה ומוסדות החינוך לא יכירו בחשיבות החינוך לתרבות ואמנות, שום דבר לא יתפתח. בימים כתיקונם יש מרחב נשימה לחיי התרבות, הרבה מאד בזכות חסותם של אנשים פרטיים.
מרבית אירועי התרבות מתקיימים בחסות ארגונים פילנתרופיים. מי תומך בתחרות רובינשטיין? מאיפה הכסף עבור כל הלוגיסטיקה המורכבת של שלושת השלבים וקונצרטים חגיגיים מפוארים עם כל כך הרבה משתתפים?
מה שמנית הוא רק חלק מהעלויות. בנוסף להוצאות השוטפות יש הוצאות נוספות בזמן התחרות, בהן הזמנת השופטים, שכר לשופטים, שכירת תזמורות ונגנים קאמריים, תזמורות וחדרים בבתי מלון למתחרים ולשופטים. כמו כן- הענקת פרסים כספיים משמעותיים לזוכים.
תמיד נתמכנו על ידי המדינה, תמיכה שנתית שוטפת, ועל ידי עיריית תל-אביב יפו. אך ללא תרומות של אנשים פרטיים לא הייתה התחרות מתפתחת ומתעצמת.
לפני 20 שנה הפרס הראשון היה 25,000 $, עכשיו הוא 40,000 $.
יש משפחות שתמכו בנו במשך עשרות שנים. הפרסים מוענקים לא רק לששת המועמדים הסופיים. יש פרסים כספיים יפים ויש פרסים נוספים, בסדר גודל נמוך יותר. התחרות מקבלת חסות מתמדת של מספר פטרוני אמנות – מישראל, ספרד, ארה"ב, אנגליה, אוסטרליה – חלקם עוד מימיו של מייסד התחרות והמנהל הראשון שלה- יעקב ביסטריצקי.
אוסטרליה?
כן, וזה סיפור מדהים. לאמי הקשישה, שהייתה מורה לפסנתר, הייתה מטפלת/חברה/תלמידה לפסנתר. מוצאה היה מאוסטרליה. יום אחד סיפרה אמי לתלמידתה שעמותת רובינשטיין משוועת לתרומות וכי היא על סף קריסה כלכלית (ואכן כך היה). בתום שעור הפסנתר צלצלה אלי המטפלת/חברה/תלמידה והציעה שאכתוב לתורם פוטנציאלי במלבורן.
פניתי לתורם- נציג של קרן פראט האוסטרלית, והשאר הפך להיסטוריה: קרן פראט הפכה לתורמת קבועה במשך מספר תחרויות לא מועט, ובזכותם הצלחנו להגדיל את הפרס הראשון.
אילו עצות או המלצות את רוצה לתת להנהלה הנוכחית של התחרות?
שנים רבות עבדתי עם אריאל כהן, המנהל האמנותי הנכנס. אריאל הוא פסנתרן, מוזיקאי, והיה גם יו"ר הנהלת עמותת רובינשטיין. בחודש החפיפה שהיה לנו עניתי על כל השאלות ששאל, אבל אני לא מתכוונת להנחות או לתת הוראות לאיש, לכל אחד יש את החזון שלו. אנחנו חיים בעידן כל כך מוזר, בתקופה כל כך מוזרה, שאנחנו לא יודעים מה, איך ומתי יהיה, והתכנון קשה. ומטבע הדברים, כל מנהל משאיר חותם של דמותו ואישיותו.
תחרות רובינשטיין לא הייתה מעולם "התחרות שלי". בעיניי היא הייתה ונותרה התחרות של יעקב ביסטריצקי, שהקים אותה ותפקידי היה רק לדאוג לפיתוחה וקידומה עם השנים.
אבל כשהילד גדל, הוא יוצא משליטתך. התחרות גדלה, הפכה עצמאית והיום, לדעתי, צריך להמשיך לפתח אותה ולתמוך בה, אך מי אני ש"אחנך". בעיקר נראה לי חשוב היום לפתח את התחום הטכנולוגי. נראה שהקורונה גרמה לבעלי דמיון וכישרון לפתח כיוונים טכנולוגיים חדשים שישנו את המפה המוסיקלית בעולם. לפני זמן לא רב, מי היה מאמין שמוזיקאי ישתמש באייפד במקום בנייר התווים. מי היה מאמין שניתן לקיים פסטיבל מקוון בשידור חי, כמו שאנחנו עשינו במאי 2020?…
פעם האייפד על הבמה נחשב למהפכה, אך כעת הוא משמש את רוב התזמורות.
פעילויות רבות מתקיימות היום באינטרנט ובמיוחד בימים טרופים אלה: כיתות אמן, גיוס כספים, הרצאות, תצוגות, תערוכות, מפגשים.
אם וירוס הקורונה לא יאפשר לקיים את התחרות במתכונת הרגילה, אני בטוחה שהיא תתקיים באופן וירטואלי. עלינו להתנהג על פי הכללים החדשים של עידן חדש וטכנולוגיות חדשות. אני בטוחה שבעוד כמה חודשים יהיו מסכים גדולים וטובים עוד יותר, תמונות ברזולוציה גבוהה עוד יותר, ומכשירי הקלטה משוכללים יותר. לפני חצי שנה איש לא הכיר את "זום", וראי מה קורה עכשיו. הטכנולוגיות מתפתחות והתחרות צריכה לקחת זאת בחשבון.
את לא חוששת שעקב ההתפתחות הטכנולוגיה אנשים יפסיקו לגמרי לצאת מהבית?
אני ממש לא פוחדת. אנשים הם חיות חברתיות סקרניות, הם צריכים להיות בקשר זה עם זה, לגעת אחד בשני, אנחנו מתגעגעים זה לזה… לפחות אני חושבת כך.
הקהל תמיד יגיע לאולמות הקונצרטים. אולי פחות מאשר עד כה, אולי תזמורות מסוימות ייסגרו, אבל אחרות ימשיכו לנגן. ובמקביל – כל הגופים האמנותיים יציעו מנויים בתשלום באינטרנט, כפי שעשו כבר בפילהרמונית של ברלין והמטרופוליטן אופרה של ניו יורק.
דוגמא קלאסית: כשהמציאו את הטלוויזיה, ההנחה הייתה שאף אחד לא יאזין לרדיו או ילך לקולנוע, אבל זה לא קרה.
נכון. לא צריך לחשוש ממדיה וירטואלית, צריך לצעוד קדימה.
אבל עדיין, בואי נשווה את התחרות של היום עם העבר …
לדעתי, ההבדל המשמעותי ביותר הוא העבודה עם התקשורת. בעבר, התחרות גרמה להיסטריה אמיתית בתקשורת, עניין רב. לא עובדי העמותה רצו אחרי העיתונאים, אלא העיתונאים "צדו" את המתמודדים. עכשיו הכל השתנה. עד לאחרונה, קונצרטים חגיגיים היו כלל-ארציים וכל ערוצי הטלוויזיה שידרו שידורים חיים. זו לא הייתה רק תחרות רובינשטיין לקהל באולם, אלא חגיגת פסנתר, שלושה שבועות של שידורי רדיו ישירים מהצליל הראשון ועד האחרון. מדי יום הופיעו כתבה או ביקורת על אירועי התחרות בכל העיתונים המובילים. עכשיו, למרות שהאולמות מלאים, התקשורת מאבדת בנו עניין.
למה? אולי יש יותר מדי תחרויות בעולם?
זו אחת הסיבות. כשקמה תחרות רובינשטיין, לא היו כל כך הרבה אירועים מוסיקליים, לא היו כל כך הרבה תזמורות בישראל, ולכן מוקד תשומת הלב הופנה לתחרות רובינשטיין. כיום, באופן כללי, כותבים מעט מאוד על תרבות במובן הרחב, למעט פרסומים וכתבות מיוחדות. עורך עושה טובה גדולה כשהוא מפרסם טור "תרבות".
אנחנו בעיצומה של טרנספורמציה ואיננו יודעים לאן אנו הולכים ולאן כל זה יוביל.
כן על התלמידים לחפש גם אלטרנטיבה. ללמוד מוזיקה ואמנות, ולצידן – עוד משהו מעשי. אני ממש לא רוצה לקצוץ כנפיים לאף אחד אלא לאחל הצלחה לכל אחד מהסטודנטים למוזיקה. אבל נראה לי חשוב להבין גם שאם יש אכזבה מהמקצוע, זה לא סוף העולם, לא סוף החיים. היום, יותר מאי פעם, חייבים להיערך לשינויים, וזה מאוד לא פשוט, בעיקר משום שהמוסיקה שואבת אותך לשעות רבות של אימונים כל יום. . החיים לימדו אותי שיש צורך להיות מוכן לקראת שינויים. השינויים הנוכחיים הם דרמטיים מאוד, בולטים מאוד. מי יכול היה לדמיין לפני שנה איך נגיף קטן מסין שינה את סדרי כל העולם?
לכן, אדם חייב להיות גמיש מספיק וערוך לשינויים, אפילו אם הגיע לגיל 75 והעיקר – ליהנות מהחיים כמו שהם.
הרוח חייבת לנשוב במפרשים כל הזמן.
מאשה חיניץ (פורסם במקור ברוסית בתאריך 13.10.2020).
התמונה באדיבות עדית צבי
אתר התחרות ארתור רובינשטיין:
פייסבוק:
https://www.facebook.com/pg/ArthurRubinsteinPianoCompetition
